נראה שהתורה מצווה אותנו לעשות את הבלתי אפשרי.

והנה אנו ניצבים כולנו, לפני יום הדין הגדול והנורא,

שכל עניינו, הוא להמליך את הקב”ה עלינו ועל כל הבריאה כולה.

מה זה בעצם אומר “להמליך את הקב”ה”?

הרי הוא מלך ממילא. הוא לא צריך אותי שאכריז שהוא המלך.

זה לא שח”ו הוא איזה מועמד בבחירות.

אז מה הסיפור כאן בעצם?

הסיפור, הוא אני ואתה ואת.

הקב”ה הוא לא “מועמד” אבל בחירות איכא –

בכל יום, בכל רגע, יש לפנינו בחירה בשאלה אחת,

שהיא היסוד להכל:

“מי המלך?”.

אצל מי נמצא הכוח האמיתי? הרצון של מי נחשב יותר?

מי באמת מנהל את החיים שלי ומי אחראי לכל מה שקורה לי ואיתי,

בין לטוב ובין למוטב?

אם זכיתי לאיזו הצלחה בגשמיות, או ברוחניות, זה בזכותי, או בזכותו?

אם נפלתי, זה בגללי, או בגללו?

מה פועל באמת בעולם – ההשתדלות והמחדלים שלי, או הרצון שלו?

מי פה המלך???

ועל כל השאלות האלה ועוד כיוצא בהן,

תיקנו לנו אנשי אנשי כנסת הגדולה לזעוק את התשובה:

“וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ,

וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ,

וְיאֹמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ

ה’ אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה”.

ונראה לכאורה שעניין זה, הוא התשובה שלנו בעצמה:

לדעת ולהאמין שמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.

שאין חלקיק אחד בכל היקום הזה,

שזז ימינה ושמאלה, שלא ברצונו,

שכל מה שאני ואתה ואת,

כל מחשבה, דיבור ומעשה,

הכל רק ברצונו ית’.

כי “תְּשׁוּבָה הִיא לָשׁוּב אֶת הַדָּבָר לַמָּקוֹם שֶׁנִּטַּל מִשָּׁם” (ליקוטי מוהר”ן לה’).

והדבר שניטל, האבדה הזו, שיש להשיב, היא המלכות שנפלה כאן לארץ,

כמו שכתוב “לאוקמי שכינתא מעפרא”.

לדעת ולהאמין שבכל אופן אפשרי, בכל מקום בעולם,

בכל רגע ועל כל בריה, ה’ הוא המלך ואין עוד מלבדו.

אבל, אם נעשה את זה בשלמות, אם נהיה כולנו דבקים

בו יתברך בכל רגע, הרי יתבטל העולם ואין זה רצונו כלל,

אלא רצונו שנתרחק ונתקרב בחזרה, נשכח וניזכר,

נרד אל התהומות וההסתרות של העולם הזה ומשם דייקא,

נדבק בו בחזרה ובכל פעם נחזיר לו פיסה אחת של מלכות,

ניצוץ אחד של קדושה, שנפל בין הקליפות.

זה רצונו של המלך ובזה שאנו מקיימים ומקבלים על עצמנו,

לעבוד אותו ברצוא ובשוב, זו כלליות התשובה השלמה,

בבחינת: “וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אלוקיך וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ” (דברים ל’ ב’)

בקולו דייקא, בבחינת הדיבור שהשמיענו בקולו בהר סיני:

“אָנֹכִי ה’ אלוקיך אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”.

היינו שגם בהסתרה ובנפילה הכי גדולה בחינת מצרים

וגם בעליה ובפסגת ההתגלות, אין עוד מלבדו.

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם