סליחה כן, אבל משהו פה לא הגיוני.למה בעצם התורה עושה כזה עניין מיציאת מצריים?

לא יותר הגיוני, לעשות עניין מקבלת התורה? מכיבוש הארץ? מבניית בית המקדש?

הרי מה קרה בסה”כ ביציאת מצריים?

כלומר כן, בוודאי היו ניסים גדולים ונוראיים שה’ עשה איתנו,
אבל בכל זאת, בסופו של דבר בסה”כ התחלנו שם את הדרך-
עוד לא הגענו לשום מקום, לא זכינו לשום מדרגה – 
חז”ל אפילו מלמדים אותנו שכשיצאו בני ישראל ממצריים,
הם לקחו איתם גם את העבודה זרה שלהם.
איזה בושות…

אז מה יש לחגוג כאן?

תחשבו רגע על כל משימה, או מטרה שניסיתם להשיג אי פעם?
מישהו מחא לכם כפיים על זה שהתחלתם? על זה שעשיתם בקושי צעד אחד?
ובכל זאת, אם התורה מצווה, אז כנראה שיש בזה עניין גדול.
הרי אנחנו יודעים, ש- 80% מעם ישראל לא יצאו ממצרים.
אפשר לשער שחלקם אמרו לעצמם: “אין לזה סיכוי, זה בחיים לא יצליח,
איך נעבור את המדבר?” ועוד כל מני ספקות.

אלה שכן יצאו, היו אלה שהאמינו.
הם האמינו בה’, הם האמינו במשה
וגם אם היו להם אח”כ נפילות בדרך,
הם לא הפסיקו ללכת.
הם יצאו כמו שהם, עם העבודה זרה שלהם,
עם התאוות והמידות הרעות שלהם,
עם הפחדים והדאגות שלהם…
פשוט זרקו את השכל והתחילו לצעוד.

איזה אומץ! איזו אמונה!

על זה קרא הנביא: “כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ירמיהו ב’ ב’).

וזו ממש הבחינה שלנו גם היום:
עם כל מה שעובר על כל אחד ואחת מאיתנו,
עם התאוות והמידות הרעות,
עם כל הפחד, הבושה והאשמה,
אנחנו קמים כל יום וממשיכים ללכת.
גם אם יש לנו נפילות בדרך,
אנחנו קמים ומנסים שוב,
כי הדרך היא הכל –

וכל מה שרוצים מאיתנו, זה רק להמשיך ללכת,
להמשיך לחפש את ה’ ואת צדיק האמת.
ולכן אנחנו חוגגים ומציינים ומזכירים בכל עת, 
שהכל “זכר ליציאת מצריים” – 
את האמונה הפשוטה והתמימה שהוציאה אותנו לדרך.
את סיפור הדרך שלנו,

כתב רבינו במעשה מאבדת בת מלך.
המעשה שנכתב על הדרך ועל החיפוש של כל יהודי ויהודיה.
והמתבונן יראה, באילו מילים נפתח המעשה:

“ענה ואמר: בדרך סיפרתי מעשה שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה“

מי שיש לו אפילו הרהור תשובה, הרי הוא כבר בדרך.
(וראו גם בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ – על עניין דרך, שהיא פעמיים בק”י, דהיינו בקי ברצוא ובקי בשוב).

אשרינו אשרינו אשרינו

פסח שמח וכשר